פסק-דין בתיק ע"פ 71856/05

1.          לפני ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב ב- פ.ל. 258/03 (כב' השופטת שדמי) מיום 8.9.2005, לפיו הורשע המערער בעבירות של נהגה בשכרות ותחת השפעת משקאות משכרים, על-פי סעיפים 62(3) ו- 32א לפקודת התעבורה; תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 ו סעיף 38(1) לפקודת התעבורה.

            בית-משפט גזר על המערער קנס בסך 1,500 ש"ח; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון-נהיגה לתקופה של שנה, בניכוי 30 ימי פסילה מינהלית; פסילה על-תנאי בת 6 חודשים ל-3 שנים; מאסר על-תנאי בן 3 חודשים לשנתיים, שלא ינהג במצב של שכרות או בזמן פסילה.

2.          בנימוקי הערעור מציין בא-כוח המערער, כי נסיבות המפגש בין המערער לשוטרים הסמויים במקום ובשעה הנקובים בכתב-האישום, לא היו חלק מפעולה שגרתית של המשטרה לאיתור נהגים שיכורים. גם לא בנסיבות שנהיגת המערער מעוררת חשד כמי שנוהג תחת השפעת אלכוהול.

            המפגש בין רכב השוטרים למערער, היה בהיות השוטרים במרדף אחר רכב אחר החשוד בפח"ע ובשל כך נסע רכב השוטרים כנראה בניגוד לכיוון התנועה. ומשנחסמה זרימת תנועת השוטרים נגד כיוון התנועה, סוכלה כנראה משימתם.

            הדיבור בין המערער לשוטרים הפך לקולני, ומרגע זה הפך המערער לחשוד בנהיגה בשכרות ונרדף על-ידי השוטרים.

            כתב-האישום מפרט מסקנה משפטית כי המערער היה במצב של שכרות. בית-המשפט התייחס מלכתחילה לעדויות הצדדים באופן לא-מאוזן. לא נתן משקל ראוי לחוסר-העקביות בעדויותיהם. התעלם מנסיבות התקלות המערער והשוטרים.

טעה בית-משפט כשקבע שלא הייתה סיבה סבירה להתנהגותו הכועסת של המערער בנסיבות פרשת האישום. יש מקום לייחס התנהגותו זו להתקלות בינו לבין השוטרים, ו לא להיותו שיכור.

            טעה בית-משפט כשקבע כי מפי המערער נבע ריח של אלכוהול ולכן קבע כי היה שיכור.

            לשוטרים היה מניע לגבות זה את זה.

            הכדור שנמצא ברכב המערער זו בעצם סוכריה.

            לחילופין, לעניין העונש - העונש שגזר בית-משפט קמא כבד, ומתעלם מנסיבות האירוע ומהיחס הפוגעני של השוטרים כלפי המערער רק בשל רצונו להתלונן עליהם.

            בעל-פה מוסיף ומציין בא-כוח המערער כי לא מדובר בתיק של תאונת-דרכים ולא נהיגה פרועה בדרך של "זיגזג" בכביש, ועל-כן, גם אם היה המערער שיכור, הנסיבות הקלות של המקרה היו חייבות לבוא לידי ביטוי בעונש.

3.          באת-כוח המשיבה מציינת אותו כדור שנמצא ברכב המערער, שמטרתו לבטל השפעת אלכוהול; מציינת עדויות השוטרים;  מציינת דו"ח מאפיינים שנערך פעמיים - פעם אחת סמוך לאירוע ופעם נוספת 4 שעות לאחר האירוע, כשעדיין נודף ריח אלכוהול חריף מפי המערער.

4.          לגופו של עניין - דין הערעור להידחות, על שני חלקיו.

            בית-המשפט קבע, לאחר ניתוח העדויות, ממצאי מהימנות המתבססים על התרשמות בית-המשפט מהעדים שהופיעו והגיונם של דברים.

חלק מעדי-ההגנה מאששים גירסת התביעה, כמו ידיעת המערער את היותם שוטרים (ראה דברי חברו של המערער בפרטיכל).

הרשעתו של המערער מבוססת על שלוש עדויות נפרדות של שוטרים, שניתנו בהזדמנויות שונות, במקומות שונים, בזמנים שונים. השוטרים, כל אחד בנפרד, העידו כי נדף ריח אלכוהול חריף מפי המערער, התנהגותו הייתה פרועה, בלתי-רציונאלית. בשתי בדיקות מאפיינים נדף ריח אלכוהול מפיו.

העובדה כי הכדור מנטרל-השפעת-האלכוהול נמצא ברכבו של המערער לאחר חיפוש מדוקדק, מדברת בעד עצמה.

אני מפנה ל- ר"ע 666/86 סאמי סודקי עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4),  463 , שם נקבע כי המחוקק לא קבע אפשרות הוכחה בלעדית לשכרות על-ידי בדיקה מדעית בלבד. ניתן להוכיח שכרות לאור קבלת ראיות אחרות, וניתן לבסס קיומה - על המסקנה המתחייבת מהתנהגותו של הנהג או מי שריח אלכוהול חריף נודף מפיו.